הדיאטה לא מצליחה ? הנה הסיבה למה זה קורה

בשנות החמישים של המאה הקודמת יצאה ממשלת ארה"ב במסר חשוב ומודאג לאומה: כדי לשמור על הבריאות ועל הגזרה, על העם האמריקאי להתחיל לחשב את הקלוריות שהוא מכניס ומוציא מדי יום. כלומר- אם אנחנו מכניסות 2000 קלוריות ביום לגוף , אנחנו צריכות להוציא 2000 קלוריות ביום כדי להישאר במשקל יציב. נשמע הגיוני, מתמטיקה פשוטה לפי חוק שימור אנרגיה.

במקביל, כדי לסייע לציבור להתנהל נכון עם אוכל, פרסם משרד הבריאות של ארה"ב את פירמידת המזון, אותה פירמידה מפורסמת המוכרת לנו עד היום.

הפירמידה הזו היתה האורים והתומים של כל החברה המערבית בכל העולם במשך עשרות שנים. היא היתה תלויה בכל כיתת בית ספר, אצל כל רופא ותזונאית.

הפירמידה המקורית עברה שינויים רבים מאז התפרסמה, והיום כבר יודעים להגיד שהיא לא מומלצת, ואף מטעה:

בסיס הפירמידה, שאמור להוות את החלק הארי של התזונה שלנו, מורכב מפחמימות והן מעורבבות כולן ביחד- פחמימות פשוטות ומורכבות, בריאות ופחות בריאות ובעיקר הרבה בצק- לחם, פסטה.

קומת השומנים- שומנים בריאים, שומנים רוויים ושומני טראנס בערבוביה.

גם בקומות העליונות יש בעייתיות רבה- בשר טרי ומעובד, גבינות רזות ושמנות...

אבל זה היה המסר, זה המידע היחיד שהיה בידי הציבור כדי להתנהל עם אוכל. והמסר היה- תאכלו פחות, תתעמלו יותר, תוציאו יותר קלוריות ממה שאתם מכניסים, וכך תשמרו על המשקל.

במשך עשרות שנים אנשים היו עסוקים בלספור קלוריות, לחשב נקודות של כל מאכל שהם מכניסים לפה, אתן רואות את זה עד היום ברוב תכניות הדיאטה ואני בטוחה גם שמרביתכן עשיתן את זה בעצמכן. גם אני עשיתי את זה פעם, וזה מה שהוביל אותי לתסכולים, להשמנה, ולאכזבה מעצמי.

אבל אני גיליתי אחרת, ולפני יותר מ- 13 שנים אני ירדתי את כל 20 הקילוגרם העודפים שלי ונשארתי במשקל הרצוי לי, עד היום.

אז עם כל המידע הרב הזה שיש לנו של מה בריא ולא בריא, כמה קלוריות יש בחסה וכמה בבאגט, כמה קלוריות אני שורפת בריצה או בשחיה, היינו אמורים להיות היום רזות, חטובות, אתלטיות, בריאות ומאושרות. אבל במקום שהאוכלוסיה תבריא ותרד במשקל קרה בדיוק ההיפך: מה שקרה ב-60 השנים האחרונות הוא שהאוכלוסיה בעולם כולו הלכה והשמינה באופן עקבי עוד ועוד. נוצרה אפילו שכבה חדשה של אוכלוסיה עם עודף משקל ושומן שלא נראתה לפני כן.

נושא המשקל העודף הפך להיות משהו שמעסיק מאד את החוקרים בארה"ב. איך יכול להיות שככל שיש לציבור יותר יידע, כך האנשים הולכים ומשמינים? הדאגה הגדולה היתה לא רק בגלל ההשמנה עצמה אלא בגלל רשימת המחלות המפוארת שמגיעה איתה:

סכרת, לחץ דם גבוה, שומנים בדם, מחלות לב, כבד שומני, סרטן, שחלות פוליציסטיות, דימנציה, ועוד.

החוקרים התחילו להבין שיש כאן משהו אחר, משהו מעבר לבעיית התנהגות של הציבור. לא מדובר כבר בלספור קלוריות או לצאת להליכה שלוש פעמים בשבוע. קורה כאן משהו בשישים השנים האחרונות שלא היה כאן לפני כן. מדובר במגיפה. תינוקות בני 6 חודשים סובלים מהשמנת יתר, תינוקות נולדים גדולים יותר, ילדים בני 9 שוקלים מעל 100 קילו.

מחקרים של השנים האחרונות מראים סוף סוף שלא כל קלוריה היא שוות ערך. שלא כל הקלוריות משפיעות לנו באופן זהה על הגוף. אין דין קלוריה של לחם לדין קלוריה של ירק. יש עוד פרמטרים.

נכון שבסופו של דבר אנחנו צריכים לאכול פחות ולהוציא יותר קלוריות, זו המתמטיקה הפשוטה של הרזיה, אבל באורח החיים הנוכחי שלנו- אין לנו סיכוי!

תעשיית המזון ותעשיית הדיאטות גרמו לנו לחשוב שאנחנו עצלניות. גרמו לנו לחשוב שאין לנו כוח רצון. גרמו לנו לחשוב שאנחנו תאוותניות וחלשות ומוזנחות ולכן אנחנו סובלות מעודף משקל. כל זה לא נכון!

הרי מי רוצה לסבול מעודף משקל? אף אחת.

מי בוחרת את זה לעצמה? אף אחת.

מי לא רוצה להרגיש טוב, להיראות טוב, להיות קלילה וצלולה ולהיות מסוגלת להתגאות בגוף שלה, לרצות לעשות ספורט, לבחור נכון. כולנו רוצות, אבל לפי שיטת ספירת הקלוריות זה לא יקרה לעולם!

אנחנו צריכות לעשות משהו שונה בצורה קיצונית ממה שעשינו עד היום!

אז מה בעצם קורה לנו?

בואו נתחיל להבין מה זה הרעב הזה, הרצון לאכול עוד ועוד, כמויות הולכות וגדלות של אוכל.

איך זה שהמנות במסעדות רק הולכות וגדלות, איך אנחנו יכולות לסיים חבילות שלמות של אוכל ועדיין להרגיש רעבות.

כשאנחנו אוכלים ארוחה, הגוף שלנו מייצר באופן טבעי בקיבה הורמון שנקרא לפטין. ההורמון הזה תפקידו לשדר לנו למוח שאנחנו שבעים, שסיימנו לאכול ושעכשיו הגיע הזמן להניע את הגוף, לזוז.

כשגילו את ההורמון הזה בשנות ה- 90 זה היה גילוי מרעיש, כי חשבו בעצם שאם נזריק לאנשים בעלי עודף משקל את הורמון הלפטין, גם הם יקבלו את השדר הזה, וירזו.

אלא שמחקרים נוספים הראו, שאנשים בעלי עודף משקל פולטים אפילו יותר לפטין, רק שהשדר לא מגיע למוח, משהו חוסם אותו מלהיקלט שם. 10 שנים לקח לחוקרים להבין מה מונע מהלפטין להגיע למוח של אנשים בעלי משקל עודף, וכשהם עלו על זה- זו היתה תגלית ששינתה את כל חוקי המשחק.

אותו דבר שחוסם את הלפטין הוא הורמון אחר- האינסולין.

אניסולין הוא ההורמון שנפלט בדם כשאנחנו אוכלים. כשאנחנו אוכלים סוכר וקמח האינסולין מופרש בכמויות גבוהות מאד. אנשים חולי סכרת מזריקים לעצמם אינסולין אחרי ארוחה, כדי שהאינסולין יאזן את רמות הסוכר בדם.

כלומר- ככל שאנחנו אוכלים יותר סוכר וקמח כך אנחנו פולטים יותר אינסולין, וככל שאנחנו פולטים יותר אינסולין כך אנחנו מונעים מהלפטין להגיע למוח שלנו ולקבל שדר של שובע. כשהמוח לא מקבל שדר של שובע הוא חושב שהוא במצב של הרעבה והוא מבקש עוד ועוד אוכל. כשהמוח חושב שהוא במצב של הרעבה הגוף מרגיש חלש, מטושטש, מעורפל ועייף. וזה המצב שלנו ברוב שעות היום, אז בטח ובטח שלא יהיו לנו אנרגיות לצאת ולהתעמל, אלא בדיוק להפך- נרצה לשבת שעות מול הטלוויזיה ולאכול כדי למלא את הבור הפעור הזה של הרעב.

קחו לדוגמא ילד נורמלי בן 5 שאנחנו נותנים לו שוקולד- מה קורה לו? אנחנו מכירים את התופעה שילדים אחרי שוקולד נהיים נמרצים ומלאי אנרגיה- זה בדיוק זה. המוח של הילד קיבל שדר של וואו, קיבלתי המון אנרגיה, הגיע הזמן לזוז ולקפוץ כדי לפרק את כל האנרגיה הזו.

אבל מה קורה כשנותנים לילד עם השמנת יתר את אותו שוקולד ? הוא רוצה עוד. המוח לא מקבל את השדר כי רמות האינסולין הגבוהות חוסמות אצלו את השדר מלהגיע למוח- הקולטנים שלו כבר עמידים וזה גם מה שקורה אצלנו, כשאנחנו רוצים עוד ועוד ממשהו.

הבשורות הטובות שלי עבורך הן שהקולטנים האלה צומחים מחדש מאד מהר. למעשה תוך כמה ימים מתחילת תכנית הקווים האדומים נשים מעידות על הרגשת השובע הלא מוכרת פתאום, על הרצון לשים נעלי התעמלות ולצאת החוצה לפרוק אנרגיה.

אם כך, אנחנו יודעים עכשיו שהאינסולין חוסם לנו את הלפטין מלהגיע למוח, ודיברנו גם על כך שהאינסולין מפנה את הסוכר מהדם. לאן הסוכר והקמח נעלמים, ברגע שהם מפונים ממחזור הדם?

רוב האנשים אינם יודעים שתפקידו של האינסולין בגוף שלנו הוא להפוך את הסוכר לשומן. תפקידו העיקרי של האינסולין בגוף שלנו הוא תמיד לקחת את עודפי הסוכר בדם ולהפוך אותם לשומנים. נקודה. כך הוא ממלא את תפקידו בפינוי רמות הסוכר הגבוהות.

אינסולין נפלט בדם שלנו לא רק כשאנחנו אוכלים סוכר פשוט, נקי, אלא כל פחמימה מתפרקת אצלנו בגוף לסוכרים. השאלה היא כמה מהר היא מתפרקת כי ככל שהפחמימה פשוטה יותר כך היא מתפרקת מהר יותר וכך היא מעלה את רמות האינסולין גבוה יותר.

קמח הוא בעצם דגן שעיבדו אותו וטחנו אותו דק מאד, כך ששטח הפנים שלו הוא עצום. לגוף לא לוקח זמן רב לפרק אותו כמו שלוקח לפרק דגן שלם ולכן באכילת קמח הגוף מפרק אותו מייד ושוב מעלה את רמות האינסולין בדם בצורה קיצונית בדיוק כמו סוכר.

ואז- הגוף שלנו דואג לאחסן את כל השאריות של הסוכר בתאי השומן- אוגר אותם שם במחסנים.

אנחנו אוכלים היום פי 2 ופי 3 סוכר מפעם, ולכן אנחנו גם פולטים פי 3 אינסולין מפעם.

אדם ממוצע צורך היום 72 גרם סוכר כל יום, כשההמלצה היא עד 25 גרם אצל נשים ו- 37 אצל גברים.

72 גרם סוכר כל יום הן 18 כפיות סוכר במצטבר. מה שאנחנו עושים לעצמנו הוא להעמיס על הכבד, לאגור שומן לפני שאנחנו מספיקות להמיר אותו לאנרגיה, וזה מה שיוצר השמנה וחולי.

בואו נחשוב מבחינה היסטורית, כמה סוכר באופן טבעי אנחנו אמורים לאכול. בתקופות עתיקות מקור הסוכר של האדם היה פירות שהוא היה מוצא באופן די נדיר- תלוי בעונה, במזג האוויר, במיקום שלו על פני כדור הארץ, או דבש, שהיה צריך להתאמץ ולהשיג ולהסתכן בעקיצות. סוכר היה מקור אנרגיה, אבל הכמויות שאנחנו צורכים אותו היום, סדר הגודל של מנות השחיתות שקיים היום, היא כמו צריכה שבועית של מה שאדם צריך לצרוך.